היה זה לפני  יותר מעשר שנים, ביום חורפי וגשום כשנכנסה לחדרי אשה צעירה ושותקת והביטה בי בעיינים גדולות. עייניה, עייני ילדה קטנה, מלאות סבל ויגון שיכולתי לזהות בן את מלוא כובד הסוד שהיא נושאית בגופה. לא ידעתי  אז שאנחנו מתחילות ביחד מסע ארוך שיעשה בצעדים קטנים וזהירים אך נחושים ואמיצים. מסע שיסחוף אותה ואת משפחתה וילווה בתחילה ביאוש בפחד ובהתנגדות ואחר כך בכעס ובחמלה ובסופו תבוא הקלה גדולה והיא תוכל לחזור אל מסלול החיים הרגיל ולהיות סוף סוף אשה משוחררת מעברה.

אחריה הגיעו עוד נשים וילדות, פגועות מעברן הרחוק והקרוב, כאלה שחוות ממש עכשיו את אסונן וכאלה שחיות עם הצלקות שנחרטו בהן. אני מרגישה כי היכולת לטפל, לעזור, לעמוד לצידן של הנשים והילדות, להכיל את כאבן ומצוקתן ולהחזיק את ידן בדרך הקשה של גילוי הסוד וההתמודדות איתו, הינה עבורי ייעוד, ואני עושה זאת מתוך תחושת מחויבות חברתית ואישית עמוקה.